4 נובמבר, 2023 by

כוחה של לביאה – נקודת אור בחושך הגדול

בשבת השחורה ב 7 לאוקטובר החיים של כולנו השתנו. אמיר ואני התיישבנו לארוחת ערב בקוסטה ריקה המרוחקת כשהודעה מתפרצת בטלפון על אזעקה בתל אביב הרעידה את ליבנו.

לא דמיינו את גודל הזוועה אבל התברר לנו מהר מאוד שזה משהו אחר ונורא ואין דבר שאנחנו יותר רוצים מלשוב הביתה, לבנות שלנו.

אחרי כמה שעות, כבר היינו במסע חזרה לארץ, כשאנחנו מחוברים 24/7 .

צפינו בזוועות ששטפו את מסכי הטלפון שלנו בעודינו על המטוס, חוסר האונים, הכאב והשבר היה משהו שלעולם לא אשכח!

הטיסה לארץ הייתה ארוכה וקשה, אך ברגע שגלגלי המטוס נגעו בארץ הקודש הלב הרגיש שבור אך שלם.

הגענו הבייתה לבנות, שבורים ומבולבלים, אך עם לב בוער ואש בעיניים להילחם על הבית ולהיות שם עבור האנשים שלנו.

ריגש אותי כל כך לראות שדווקא במקום הכי אפל שידעה מדינת ישראל, עם ישראל קם חזק מתמיד, וחיזק באהבה

את עצמו מבפנים.

עם כל הקושי, במקום להתמסר לכאב ולשבר, העם שלנו שם את כל המחלוקות בצד והרים ראש של אחדות, של תקווה ויצא בהמוניו לרחובות, לתרום, להתנדב ולתת כל מה שיש לתת בדרכו.

אמיר ואני הסתובבנו המומים ורק חיפשנו דרך לנתינה. הבקשה הראשונה הגיעה מאמותת "אור למשפחות" שהכינו

חבילות מזון לכל המשפחות השכולות, ואוו… כמה משפחות. התגייסנו מיד ולה לונה ביחד עם חברת אסקיי (של אמיר)

תרמנו 1000 חבילות קפה ו 1000 חבילות סוכר. פשוט לקחנו את הבנות לסופר הקרוב והעמסנו יחד כמויות עצומות עד ליעדם.

המשכנו להסתובב בתחושת חוסר שקט, מה עוד אפשר לעשות…. איך עוזרים ולו במעט להקל על הכאב של אלו ששרדו את הלא יאומן, את הדברים שהם לא ניתנים לעיכול.

ולא היינו שם לבד…. החיים עצרו מלכת, תחושת חוסר האונים עם הרצון לעשות משהו, הייתה נוכחת אצל כל אחד מאיתנו.

לא הצלחתי להתנתק לרגע מהחדשות, מהרשתות מסיפורים שחרכו את נשמתי. אבל מה שהיה לי מאוד בולט זה שבתוך סיפורי התופת הרימו את ראשן גם סיפורי גבורה של לביאות אמיצות ומעוררות השראה שעמדו במבחן הישרדות לא נתפס. ערב אחד, אל מול החדשות קיבלתי הודעה מאחת העוקבות והבנתי שזהו! זה בדיוק הדרך שלי לעשות משהו.

ההודעה שקיבלתי סיפרה לי על אישה גיבורה ששרדה את התופת הזו, היא המומה וכאובה, אבל גם מאוד אוהבת אופנה וזה משהו שהיא חושבת שיעשה לה טוב ואם אני מוכנה לשקול לפנק אותה במשהו שיאיר את ליבה.

זה היה כאילו מישהו זרק לי חץ ישר לתוך הלב. הרי זה בדיוק המהות של לה לונה לשלוח נקודה קטנה של אור, "דברים הקטנים שמרגשים אותנו". אל מול התרומות המאסיביות, הארגזים של הבגדים, המוצרים, שנשלחו למפוני העוטף, אני רציתי לשלוח משהו אישי ואינטימי, משהו ריחני ויפה ומלא משמעות ממני אליהן. יום למחרת העלתי סטורי וביקשתי שעוד נשים בהקהילה ישתפו אותי בסיפורים של לביאות ששרדו את התופת. הגיעו אליי עשרות רבות של פניות מנשים שמכירות לביאות שמתוך הטרגדיה הנוראית הזו הרימו את ראשן ופעלו בעוצמה, בחוזקה, בתעצומות נפש חסרות תקדים על מנת לשמור על חייהן ועל חיי מקורביהן. זה עורר בי כל כך הרבה השראה וכך נולד פרויקט הלביאות !

עצרנו בסטודיו כל מה שעבדנו עליו לפני ולמעשה במשך יותר משבועיים הסטודיו פעל אך ורק עבור ייצור מארזים עבור הלביאות, ארזנו ובכינו בכל חבילה, אבל הרגשנו שנפלה בחלקנו זכות גדולה. המטרה בחבילות האלה הייתה לשלוח נקודת אור נעימה עטופה בריח טוב, מילים מחבקות והמון אהבה. יצרנו לוגו של הלביאות, שירית בכישרונה כתבה גלויות עם שירים ,עם מילים חמות ומחבקות מהלב בשביל לעטוף את הלביאות, דאגנו שכל לביאה שאיתרנו תקבל תחושה חמה ואישית, תחושה שמישהו חשב עליה, רצה לשלוח לה נקודת אור, משהו שמסמל חום ואהבה. במהלך הפרויקט הזה איתרנו 178 לביאות, ייצרנו במיוחד עבור הפרויקט גירסה חדשה לשרשרת הלביאה שלנו שמזמן הפכה להיות סמל לכח ושמאות נשים כבר עונדות אותה, עצרנו את כל מפעל הייצור והחריזה שלנו והסטנו את כל העובדות לייצר את צמיד הכח – צמיד עם פנינים בחוטים שונים כאשר כל צבע מסמל משהו, ארזנו המון בגדים נעימים ומחבקים, הכנסנו הכל לקופסה יחד עם הגלויות ומסר אישי עטוף בריח שלנו וחתמנו בשם השולחת ובשמינו באהבה ענקית.

התגובות שקיבלנו היו מרגשות עד דמעות, קיבלנו תיעודים של נשים פותחות את החבילות ומתרגשות עד דמעות, קיבלנו הודעות מחממות את הלב, קיבלנו טלפון מאם שכולה שיושבת שבעה והתרגשה מאוד מהמחווה ומהמילים שכתבנו על בתה.

הבית, הבנות, החברים, כולם התגייסו, רומי נסעה לחלק מארזים בעצמה, פגשה באופן אישי חלק מהנשים וחזרה לסטודיו נרגשת ומועצמת מהחוויה של להעניק משהו חם ונעים ללביאה חזקה שעברה תופת ענקית. צוות לה לונה המרגש ארז במשך שבועיים ודמע בכל חבילה, בכל סיפור! והכח, הכח של הקהילה הזו שנקראת "לה לונה" הרים את ראשו שוב בעוצמתו, ברגישותו בכוחו לשלוח אור ברגעים קשים אלו.

ולי רק נותר לומר…. תודה על הזכות!

עם ישראל חי!